1 דקות קריאה
סוכריות - אוצרות פנימיים וכלים מעשיים לשינוי תודעה

הסוכריות נשפכו כולן על הרצפה, נקודות של צבע שמתגלגלות לכל מקום - מתחת לספה, לחדר השני ונילי הגננת אמרה "לא נורא, זה קורה".ואני זוכרת איך נורא התביישתי. הכי הכי מנילי הגננת האהובה שלי שבאתי לבקר אחרי נידנוד בלתי פוסק לאמא. המבוגרים תיארו והסבירו איך היא ירדה מהאוטובוס ומישהו דחף והדלת נסגרה ו.... ואני, ילדה בת 4 לא הבנתי מדברי הגדולים ומחלקי המשפטים, איך אפשר לשבור רגל מדלת של אוטובוס ולמה העולם כל כך מתאכזר לגננות. 

זה מה שנשאר איתי, איך נורא התביישתי וכל הסוכריות הצבעוניות מתגלגלות להן לכל מקום, ואיך כל כך רציתי להרשים את נילי-גננת-אהובה עם הרגל המגובסת שבאתי לבקר.את נילי-גננת-אהובה החליפה אחת אחרת, אכזרית ולא אוהבת, נדמה לי שקראו לה אהובה. רק זהבה-עוזרת-גננת נשארה. לזהבה הייתה צלקת גדולה על הפנים משושנת יריחו. והמבוגרים אמרו שבעירק השושנה הייתה נפוצה ואני לא הבנתי איך זה ששושנה יכולה לשרוט ככה פנים כאלו יפות.אהובה-לא-אוהבת התלוננה לאמא שלי ש"הילדה מטפסת הכי גבוה על הברזלים בגן, אפילו יותר מהבנים" ואמא אמרה "ומה הבעיה בזה ?" וחתמה את הענין.

עמדנו בתור בכניסה לגן הירוק, בצד התייבשו עבודות חמר על לוחות קרטון ואני נגעתי באחת העבודות, נשבעת - רק כדי לתקן חתיכה שנפלה. ואהובה-לא-אוהבת צעקה עלי מסוף השורה לפני כל הילדים ש"איך אני מעיזה" ו"היום את בעונש ולא תשתתפי בקבלת השבת".כל השבוע ציפינו לקבלת השבת, לחלה שאפינו בבוקר ולסרט שהיה בסופה. העלבון היה גדול, כי לי זו היתה הפעם הראשונה (ואולי גם האחרונה) שהענישו אותי. כולם נכנסו לחדר ה'גדול' ואני ראיתי את גב הילדים שישבו לראות את שלוש וחצי הדקות של "חנהל'ה ושמלת השבת" בציפייה והתרגשות גדולה. אני נשארתי בחוץ בחדר האוכל, עם זהבה-עוזרת-שושנה-על הפנים שהושיבה אותי ממש ממש קרוב לדלת ההזזה הפתוחה למחצה, ליד השולחן שעליו קנקני פלסטיק כתומים מלאים במיץ פטל. וכך יצא לי לצפות בחנה'לה ושמלת השבת המוכתמת שהפכה לשמלת כוכבי זהב אחרי שעזרה לסחוב את שק הפחם. 

מה נשאר לי מאז – שאני מתביישת, שאני רואה את גב הילדים, שאני אאוטסיידרית, שאני עוזרת ומקבלת פליק, שאני צריכה לטפס יותר גבוה מהבנים, שאני תמיד מבחוץ, לא שייכת, כל כך הרבה אמונות מגבילות וחסמים, של "איך צריך להיות" וככה זה, 

תירוצים.

אבל אפשר לספר את הסיפור גם אחרת.....

 גדלתי לדעת שגם אם יצעקו עלי מסוף השורה, או יביישו אותי לפני ילדי הגן וגם אם אקבל עונש תמיד יהיה מי שידאג להושיב אותי ליד קנקני פטל מתוקים, ולפתוח לי צוהר לעולם ולדעת שאני תמיד תמיד אהובה.